הורים וילדים איך לגדול יחד


16 Apr
16Apr

הורים וילדים איך לגדול יחד

א. מציאות מול פנטסיה

הורים וילדים המקום האידילי ביותר שקיים במיתוס החברתי. מי לא מכירה את כל הפרסומות והפוסטרים שמתנוססים בכל מקום, של האם ותינוקה; וורדרדים, מאושרים קורנים, מייצגים לכאורה את ההורות האמיתית. מספרים סיפור של אגדה שזו החוויה היחידה המזומנת למי שבחר באותו קשר עצמתי וכל כך טעון שיש לנו עם ילדנו.

למי שהתעוררו בבוקר שלאחר הלידה לגלות שחייהן לעולם לא יהיו מה שהיו ופתאום הכול מתנהל סביב כניסות ויציאות של הדבר הקטן הישן או הבוכה שמולן. למי שגילו שאף אחד לא מדבר על בדידותה של האם, הנותרת לבד, מנותקת מתוך אותו מעגל שבטי ישן ותומך ומבלה את חייה מדברת לקירות. למי שהבינו שאף אחד לא מדבר על כך שאין אמא שלא מוצאת את עצמה בשלב זה או אחר של גידול ילדיה מפתחת כלפיהם רגשות שלא כתובים בספרי האמהות. לכל אלו שחשבו שהן הן האחת והיחידה, האם הנוראה מכולן, שלא עומדת בסטנדרטים הוורדרדים המופרכים האלו. אז קודם כל ולפני הכול תדעו שככה זה אצל כולם. כמו באגדות כך גם בפרסומות מטמיעים בנו ציפיות קולקטיביות ומיתוסים מתקתקים שהחיים והמציאות שאנו חוות שונים מהם בתכלית השינוי.

מה שלא יספרו לנו ואיך שלא יעטפו את זה ההורות היא סיפור מורכב, מלא ניגודים וסתירות, שבו דברים הפוכים לחלוטין דרים בכפיפה אחת. ככל שהשנים חולפות ועוברות הקשיים הופכים מפיזיים מעיקרם לטעונים רגשית. במקום האהבה ללא תנאי שכולם מצפים לה, קורים דברים, שהבורות והסטנדרטים השקריים, הופכים מהזדמנות פז לצמיחה וגדילה הדדית, לפס ייצור של סבל הדדי שאנשים לוקחים איתם משנות ילדותם הראשונות ועד לקבר.

העמדה השכיחה של ילדים מול הוריהם היא עמדת המגיע לי, לא נתנו לי, חייבים לי ולא משנה בני כמה הם יהיו. לעומת זאת התגובה השכיחה של ההורים מול ילדיהם היא כפולה מצד אחד רגשות אשם בלתי פוסקים ומן הצד השני תחושה של כפיות טובה על המאמצים העילאיים, מנקודת מבטם, שהם השקיעו בגידול ילדיהם. מכאן הדרך קצרה למלחמה משפחתית בלתי פוסקת, שכל הצדדים בה נפגעים ופוגעים במבוך רגשי חסר מוצא.

אבל אחרי הציור הקשה כל כך, שנועד בעיקר לטאטא החוצה את הדברים שחבויים מתחת לשטיח. מה שטוב לגלות זה שיש דרך אחרת, דרך שמודעת לעצמה. דרך להורים שרוצים להפוך את גידול ילדיהם למה שהוא באמת, שרות לנשמה שבאה לעולם הזה על מנת למצוא ולגלות את משמעות החיים ולנסות ולנצל אותם, עד כמה שאפשר, כדי להגשים את הפוטנציאל הטמון בה. הבנה מסוג זה של השליחות ההורית הופכת אותה למשמעת רוחנית אינטנסיבית ביותר, אם לא האינטנסיבית ביותר.

על ההורה המעוניין, להפוך ולהיות, באופן מודע, מטפח ומשרת של הנשמה שהופקדה בידיו, לעשות עבודה גדולה ומתמדת של מודעות והתבוננות עצמית, של התפתחות בלתי פוסקת וצמיחה רוחנית, על מנת להפוך ולהיות דוגמא חיה לילדיו. עליו לעשות את עבודת המודעות שלו, מתוך הבנה שהדרך ארוכה ומה שחשוב הוא התמדה ובחירה חוזרת ויומיומית לחיות לאור אמונותיו ותובנותיו מתוך "נאה דורש נאה מקיים". השכר הגדול והעצום לעבודה זו, הוא בכך שההורות הופכת להיות מה שהיא נועדה להיות מלכתחילה, קרי מקום לצמיחה, הזנה והפריה הדדית של נשמות שבחרו לחיות יחד בחיים האלה על מנת לגדול ולהגשים את מהותן.

כשאנו מבינות שאין לנו בעלות על ילדנו, כשאנו מבינות שתפקידנו הוא לשרת אותם ברמה הנשמתית, כשאנחנו מבינות שלמרות שהם קטנים מאתנו בגוף ולא רכשו עדיין את כל הכישורים המוטוריים והחברתיים, אין זה אומר שהם פחותים מאתנו באיזו שהיא דרך. יתרה מכך, פעמים רבות הנשמות שאנו מגדלות הן בדרך כלל בדרגת התפתחות רוחנית גבוהה משלנו, מאחר שבדיוק כמו שלהורים תפקיד מול ילדים, גם תפקידם של הילדים הוא לקחת את הוריהם קדימה לעבר מימוש הפוטנציאל שלהם עצמם.

כשההבנה הזאת מחלחלת לתוכנו משתנים היחסים בתוך המשפחה, מייחסים של כוח, הם הופכים ליחסים של למידה והתפתחות משותפת. אין זה אומר וזו טעות רווחת נוספת שלנו (ההורים), לתת לילדים את כל מאווייהם ורצונותיהם ובכך לוותר על סמכותנו ההורית. גם כאן המציאות היא ההיפוך הגמור, ילדים זקוקים לגבולות ולחוקים ברורים. ילדים מעצם עמידתם במקום של "חייבים לי" ו"מגיע לי", הנובעים מהתלות המוחלטת שלהם בהוריהם בשנים הראשונות, זקוקים לעבודה מתמדת על התשוקות והמאוויים של הכרתם. תפקידם של ההורים הוא ללמד את הילדים כיצד להתמודד עם הסירוב, כיצד להתמודד עם התשוקות הלא ממומשות, כיצד לשים גבולות לרצונותיה הבלתי פוסקים של ההכרה. יותר מכל על ההורים ללמד את ילדיהם אחריות על חייהם, כלומר אחריות על מחשבותיהם, רגשותיהם ופעולותיהם בעולם, מאחר ואלו ייצרו את המציאות שבה יחיו את חייהם ויקבעו את מידת שביעות הרצון שלהם מעצמם ומחייהם ואת היכולת שלהם להגשים ולממש את הפוטנציאל שלהם. בנוסף ככל שהם יהיו מודעים לכך בגיל צעיר יותר, יחסך מהם סבל רב, הנובע מתוך בורות וחוסר ידיעה של עצמנו ושל חוקי המציאות בה אנו חיים ופועלים.

כשהורים מבינים את תפקידם מול ילדיהם, הם מבינים כי אחד הדברים החשובים ביותר שעליהם ללמד את ילדיהם הוא את היותם אחראים למציאות שבה הם חיים. הורים אינם מושלמים והורים לעולם נועדו לטעות ולכן אחריותם היא ללמד את ילדיהם להתמודד בצורה מיטיבה ומצמיחה עם המציאות הזו. להבין ולדעת כי מול הטעויות והפגיעות ההוריות, יש להם (לילדים) אחריות על מה הם בוחרים להרגיש ואיך הם בוחרים להתמודד. גישה שכזו מכינה את הילדים לעוולות שיתקלו בהם בחיים, כמו גם להתמודדות עם קשיים וכישלונות ומאפשרת להם במקום להפוך ולהיות הקורבנות שלהם, להתמודד איתם בצורה מטיבה ולצמוח מהם.

חשוב להבין כי הורות מודעת אינה הורות מושלמת, להיפך זו הורות שמכירה בפגמיה ומתמודדת איתם. על ההורה לפעול מצד אחד ברמה של לקיחת אחריות על מצוקותיו הוא ועל דפוסיו ההרסניים, תוך ניסיון בלתי פוסק להתעלות מעליהם, לרפא את הכאב ממנו נוצרו ולהימנע ככל האפשר מלהעביר אותם הלאה לילדיו. מן הצד השני עליו לדעת איך למסור לידי ילדיו חלק מן האחריות למצב הקיים ביניהם, במובן של ללמדם אחריות על התחושות שלהם ועל אופן ההתמודדות שלהם עם הנסיבות.

ככל שאנו מקדימות לתת לילדנו אחריות על חייהם ועל התמודדות מול נסיבות החיים, כך אנו מבטיחות שהגישה הקורבנית פחות ופחות תשלוט בהם. אנו מלמדות את ילדנו לגדול להיות מבוגרים אחראיים, שלומדים לנצל את נסיבות חייהם לטובתם האישית ולצמיחתם הרוחנית, במקום להיתקע בזיכרון הכאב ושנים רבות לנסות לקבל פיצוי על מה שלא נתנו להם בילדותם ובכך להחמיץ את ההזדמנויות שקיימות עבורם בהווה.

ב. הורות מודעת

כדי להתמודד נכונה עם התפקיד הזה, על ההורים ללמוד להתעלות ולטפל באחת הבעיות הגדולות ביותר בהורות והיא - רגשות האשם שאנו מפתחים מול ילדנו. מאחר וברור לכולנו שאנחנו לא מושלמות, לא משנה כמה לא נרצה בכך, אנו חוזרות ופוגעות בילדינו שוב ושוב, מתוך המצוקה הפרטית שלנו, אפילו אם החלטנו, בפעם המי יודע כמה, שלעולם לא נעשה זאת יותר. מול הטעויות החוזרות על עצמן, עולים בתוכנו רגשות האשם והופכים להיות אחד הדברים ההרסניים ביותר שיכולים לצמוח בקשר כזה, כי הם גורמים לשיקול דעת מוטעה ולמניפולציות ולכן מוסיפים נזק על נזק.

רגשות האשם גורמים לי לשתי פעולות מנוגדות והפוכות: האחת היא הצורך לפצות את הילד על הפגיעה בו ובכך להעביר לו מסר מוטעה וכפול ואף אחד אחרי זה כבר לא יודע איפה עובר הגבול. בנוסף הפעולה, המפצה מתוך רגשות האשמה, היא פעולה שבעצם עובדת להזין את ההכרה של הילד שעומד מולי ומובילה אותו הישר אל חיקה החמים של הקורבנות וחוסר אונים, עמדה שאינה מסייעת לו להבין את האחריות שיש לו עצמו, על חייו ועל תחושותיו. התמודדות אופיינית אחרת היא להפוך את עצמי לקורבן של רגשות האשם שיש בי כלפי הילד שלי, להעביר אותם אליו ולהפוך אותו לאשם בכאב שאני חווה. אז מופיעה קשת של רגשות, שאף אחד לא מעז לדבר עליה בגלוי של תסכול עצום, המוביל לכעס, טינה, סלידה ואפילו שנאה, כלפי מי שאנו אמורים לאהוב יותר מכל והילד שלי הופך להיות בעיני פוגע נוסף, המעורר את המצוקה הלא מטופלת, שאני סוחבת איתי מאז ילדותי שלי.

אם פגעתי בילדה שלי כי ולא הייתי מסוגלת להתעלות מעל להכרה שלי ולהגיב בצורה שהייתי רוצה, הדבר הראשון לעשות הוא להתנצל בפני הילדה שלי על האופן שבו הוצב הגבול, או על הדרך שבה הדברים נעשו, או נאמרו. לקיחת אחריות על הטעויות שלנו, היא שיעור בעל ערך עצום לילדנו, שלומדים קודם כל שמותר לטעות ואפשר לתקן ושנית לומדים לדעת שמכבדים אותם ומתייחסים אליהם כבעלי ערך וראויים לכבוד. בנוסף, אם אנחנו מבינות שאנחנו תמיד עושות את מיטב יכולתנו, בכל רגע נתון, ושאין בנמצא ומעולם לא תהיה הורות מושלמת וחפה מטעויות, אנחנו יכולות לשחרר את עצמנו מרגשות האשם, לפתוח את הלב שלנו ולהיטיב לעין ערוך את היכולת שלנו להיות הורה טוב יותר ומודע יותר לילדינו.

בנוסף חשוב להבין שילדים אינם מגיעים לוח חלק וגם הם כמונו בדיוק באים עם המצוקות והקשיים שלהם. דינמיקה הורית נכונה, מאפשרת להעלות למודעות את הדפוסים האלו שקיימים בתוכם ושאיתם באו לעולם, על מנת שיהיה אפשר לעבוד עליהם. מה שאנו לא מודעות לו מנהל אותנו ויוצר "התניות הכרתיות" ואין לנו מושג מדוע אנו פועלות, או מתנהגות בדרך מסוימת. העלאה למודעות של המצוקות האלו, מאפשרת להורה המודע, לתת לילדיו את הכלים כיצד להתמודד איתן ולהפוך אותן, למה שנועדו להיות מלכתחילה, מנופים לצמיחה והתפתחות. העבודה המשותפת הזו, מאירה את החשיבות העצומה שיש להורה מודע בחייהם של ילדיו.

הורה מודע העושה את העבודה הזו עם עצמו מהווה מצד אחד דוגמה חיה לילדיו כיצד לחיות חיים של צמיחה והתפתחות רוחנית, ומן הצד השני יכול להעניק להם מתבונתו ומניסיונו וללמד אותם את מה שהוא כבר רכש לעצמו. הורים וילדים משרתים האחד את השני, ביחסים הצמודים ומלאי ההצמדות שיש ביניהם, הגורמים לכל אחד מן הצדדים לפעול על פי הדפוסים הכי כואבים שלו וגורמים למצוקות העמוקות ביותר לצוף ולעלות. אין שום אפשרות להעמיד פנים ולעטות מסכות עשרים וארבע שעות ביממה שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה. לכן יש חשיבות רבה לזכור, שאנו משרתות את ילדנו בדרך הרוחנית שלהם והם אותנו בדרכנו, ההבנה הזו מאפשרת למערכות היחסים שלנו עם ילדינו להיות מערכות יחסים של גדילה משותפת, של עזרה, קבלה ותמיכה הדדית, שכמובן מובלת לחלוטין עי ההורה המודע, המשמש כלפיד בראש המחנה ומכוון את המשפחה כולה לעבר הצמיחה המשותפת.

בכל פעם שאנו קונות את הסיפור הקורבני, מול הקשיים העצומים שההורות יכולה להציב בפנינו, אנו מחמיצות את ההזדמנויות הנפלאות שההורות, כמו גם הילדות, מעניקות לנו. רק הורות מודעת יכולה לחיות את האמת שביחסים אלו. יחסים שעם כל הקשיים שקיימים בתוכם הם גם המקום שמלמד אותנו הכי טוב לסלוח, לחמול, להבין, להיות אמפטיות, להקריב למען, לתת שלא על מנת לקבל וללמוד כיצד לאהוב בלי תנאים, את הנשמות המבורכות הללו, שלבשו גוף בחיים האלו לצידנו.


ג. לסלוח זה לצמוח

כמובן שלכולנו יש עוד צד אחד בסיפור שזה להיות הילדים של וגם כאן העבודה היא לא פחות תובענית ומורכבת ויחד עם זאת מעניקה את הפירות המתוקים ביותר. כילדים אנחנו באים לעולם חסרי אונים מבחינה פיסית, תפקידם של ההורים לדאוג לכל מחסורנו, במיוחד בשנים הראשונות, גורמת לנו להפוך ולהיות תובעניות ולתפוס את עמדת המגיע לי והחייבים לי, לא רק לצרכינו הפיסיים שלנו, אלא גם לצרכינו הרגשיים והרוחניים.

רובם של הילדים עוברים דרך השלב של להאשים את הוריהם בכל הצרות שקרו להם בחייהם. מרבית הילדים מלאים כרימון בטענות קשות מכל הסוגים והמינים כלפי הוריהם ודרך הגידול שלהם. טענות שהן כמובן אמיתיות מאוד בחוויה שלנו ואין ספק שכל השומע יסכים איתנו שנעשה לנו עוול גדול ושזכותנו המלאה להמשיך ולהיות הקורבנות שלו מאז ועד היום. אבל גם כאן, אם אנחנו שואפות לנצל את החיים האלו על מנת להתקדם ולהתפתח בדרך הרוחנית שלנו וביכולת שלנו לחיות את החיים בכלל, חשוב מאוד להבין שההורים שלנו (מלבד במקרים קיצוניים ונפשעים) אהבו אותנו והקריבו רבות למעננו וגם הם, בדיוק כמונו, עשו תמיד את מיטב יכולתם.

כשאנו חוזרות ומבינות את התכלית הגבוהה של יחסי הורים ילדים, שהיא התפתחות רוחנית מואצת, אנו מבינות כי החוויות שעברנו מול הורינו בילדותינו העלו למודעות מצוקות וכאבים שהיו בתוכנו ושבאנו איתם לעולם. התבוננות מעמיקה בחיינו מראה לנו שדווקא הכאבים הגדולים של ילדותינו, היו אלו שהניעו בתוכנו כוחות גדולים וחזקים, שלקחו אותנו קדימה בחיינו אל עבר מימוש הפוטנציאל שלנו, אל עבר החיים שאנחנו רוצות ויכולות לחיות. כשאנו מכירות בעובדה, שמלבד היותנו הילדות של הורינו, כולנו גם נשמות שנמצאות בתהליך של אבולוציה רוחנית מתמדת ושהחיבור בינינו נועד לשרת את שני הצדדים, אנחנו לומדות להסתכל על הורינו בעיניים אחרות. עיניים שאינן מאשימות יותר אלא מחפשות את טובתנו וצמיחתנו הרוחנית בסיפור ואנחנו יכולות להתחיל ולשנות את סיפור חיינו, מאוטוביוגרפיה של קורבנות, לאוטוביוגרפיה של עצמה והתפתחות רוחנית.

אנו לומדות להתבונן בעיניים שאינן שופטות יותר, אלא מגלות חמלה אנושית והבנה למצוקות שניהלו את הורינו ביחסם אלינו ויודעות שהייתה שם אהבה אלינו, גם כשזה לא היה נראה כך. אנחנו מבינות שלעיתים הבעיה הייתה, שהאופן שבו הורינו העניקו לנו את אהבתם לא הייתה הדרך שבה חפצנו או חשבנו שאהבה אמורה להיראות ולכן היינו עיוורות למה שקיבלנו וחיינו בתחושה קשה של היעדר. ההבנה הזו גורמת לנו לפתח עיניים שיכולות לראות את העולם לא רק מתוך תסמונת המגיע לי והחייבים לי ורק כמו שאני חושבת, אלא גם מתוך מה אני יכולה לתת וכמה כן קיבלתי. אף אחת לא זוכרת להוריה את הלילות ללא שינה את הריצות, את ההתמודדות הבלתי פוסקת, את ההתחייבות הבלתי חוזרת שנטלו על עצמם, כדי להביא אותנו לעולם ולגדל אותנו. אנו רק רואות מה לא קיבלנו ומה לא נתנו לנו ולא מה כן.

הורינו יותר מכל מלמדים אותנו לסלוח, לקחת אחריות על חיינו וללכת הלאה. הם מלמדים אותנו שהאחריות שלנו היא להפוך את המציאות שגדלנו בתוכה, למנוף לצמיחה רוחנית ומהקן המשפחתי אנחנו מרחיבות את ההבנות הללו על הקיום כולו. העבודה מול הורינו משחררת אותנו מההצמדות לעבר ובכך מההפיכה של חיינו לסרט שחוזר על עצמו, כי מי שחיה שבויה בעברה, הופכת את ההווה לעבר ובכך כמובן גם את העתיד ולעולם נותרת כלואה באותה עלילה קורבנית, כואבת וחוזרת על עצמה.

כשאנחנו בוחרות בהורות מודעת, החיים הצמודים והמאתגרים במשפחה שלנו, יכולים להפוך ולהיות מכרה של זהב, ללמד אותנו לחיות כאן ועכשיו, ללמד אותנו להחזיר לעצמנו פעם אחר פעם את נקודת הכוח והעצמה, לקחת אחריות על חיינו ולממש את הפוטנציאל הטמון בנו. הבחירה באחריות על חיינו, היא זו שמאפשרת לנו להתחבר לאמת של החיים, במקום לאשליה של ההכרה. המידה שבה נסלח להורינו היא המידה שבה נרפא את עצמנו ובכך נמנע מלהעביר הלאה, לדורות הבאים, את שושלת הכאב המשפחתית שגדלנו לתוכה. הורות מודעת היא זו הקוטעת את הרצף ההיסטורי של הסבל המשפחתי ומביאה ריפוי לדורות הקודמים ולאלה שאחריה. הורות מודעת מאפשרת לנו לגדל את ילדינו ולקבל את הורינו מתוך מקום חדש של סליחה, חמלה, כבוד, הבנה ושותפות לדרך ואט אט, עם העבודה הפנימית ועם השנים גם באהבה ללא תנאים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.