הכל בסדר


05 Jan
05Jan

 כולנו רוצות להיות יותר: יותר סבלניות, יותר אוהבות, יותר חומלות, יותר חכמות, יותר אוהבות את עצמנו או בקיצור יותר "רוחניות" ממה שאנחנו. אין ספק שזו שאיפה נאצלת הרוצה באבולוציה מתמדת, שרוצה לחיות את האמת במקום להישאב לאשליה, אבל אליה וקוץ בה, האגו שלנו, עם הצורך האינסופי שלו ביותר, נוטה להתלבש כמו כפפה על כמיהת הלב שלנו. מבלי משים כמיהת הלב שלנו מוכתמת באגו רוחני, ההולך ומשתלט עלינו וגורם לנו לנהוג כלפי עצמנו בשיפוטיות, ביקורת וחוסר רצייה עצמית. האגו הרוחני שאנו בונות, באצטלה של כמיהת הלב, הופך להיות לאחת המלכודות הקשות ביותר להיחלץ מהן, כי הוא נראה כל כך נכון ולגיטימי. מי תאמר לנו שהרצון שלנו להיות יותר אוהבות, חומלות, מסוגלות לפתוח את הלב, איננו כמיהה לגיטימית ויתרה מכך נאצלת. מי תאמר שהכמיהה שלנו להגיע להגשמה העצמית ולחיבור לאמת העמוקה של נשמתנו איננה מטרה נאצלת. אלא מאי, ברגע שהאגו שלנו נכנס למשחק הזה, כמיהת הלב נעלמת תחת המעטה של האגו וממגדלור המאיר לנו את הדרך, בחיינו נותרנו עם חרב פיפיות. ברגע שהכמיהה שלנו להגשמה הופכת להיות דרך עבורנו לבקר, לשפוט, ולחיות כל הזמן ברגשות אשם ובתסכול מעצמנו, אנחנו יכולות לדעת בוודאות שנפלנו למלכודת של האגו הרוחני ובמקום לחיות את כמיהת הלב, אנו עסוקות במאמץ כושל לטפח "דימוי רוחני ראוי" בעיני עצמנו ובעיני הזולת. האגו הרוחני גורם לנו להיות בחרדה מתמדת, הוא נוכח בחיינו כזרם תת קרקעי, המציף אותנו כל פעם מחדש, ברגשות קשים וכואבים, החוזרים ומנציחים אותנו ככישלון, כלא עומדות בסטנדרטים, כלא מחויבות מספיק לדרך שלנו וכך מרחיק אותנו מהאמת ומעצמנו. בלי משים אנו נופלות עמוק וחזק אל תוך האשליה והפעם, כמה אבסורדי, בשם אהבתנו ומחויבותנו לדרך הרוחנית שלנו. החיים בתוך האגו הרוחני הם סיוט מתמשך של כאב, סבל ותסכול מעצמנו. לאורך כל הדרך אנחנו חיות בפחד שלא עשינו מספיק, שלא התעלינו מספיק, שלא רצינו את האמת מספיק, שאנחנו לא באמת חיות כמו שהיינו צריכות, אלא רק נותנות לאגו לנהל אותנו, לתשוקות להשתלט עלינו, בלי להבין בעצם שצורת החשיבה הזו, היא היא ששואבת אותנו למלכודת הנסתרת, של האגו הרוחני. לרצות להגשים את עצמנו זו אכן שאיפה נאצלת, לחיות את האמת שלנו זו אכן הכמיהה הנעלה ביותר, אבל איך יכולה הדרך לשם להיות רצופה בשיפוטית נוקבת, ביקורת עצמית הרסנית וחוסר קבלה גורף. הדרך לעצמנו היא הדרך לאמת והאמת איננה יכולה להיות אחרת או שונה מאהבה ואהבה היא בראש ובראשונה אהבה לעצמנו. אהבה איננה שופטת או מבקרת או ספוגה ברגשות אשם ותסכול, אהבה מקבלת את מה שיש ומברכת עליו ובוחרת בטוב עבורה. אהבה לעצמנו מלמדת אותנו כיצד לנטרל את האגו הרוחני ולהפוך את חיינו לחיים של צמיחה והגשמה מתמדת. במקום להמשיך ולשפוט את עצמי ולחיות בפחד מתמיד ורגשות אשם על שאיני עומדת בסטנדרטים המופרכים של מושלמות שהצבתי לעצמי, אני מקבלת את עצמי כפי שאני, עדיין מוגבלת, עדיין לא מסוגלת להיות כל מה שלבי חפץ, אבל בלי שום ספק קל שבקלים הרבה יותר קרובה לכך מאתמול. עבודה רוחנית היא טרנספורמציה פנימית מוחלטת, כזו הדורשת מאתנו לגייס תעצומות נפש על מנת להביט על עצמנו בכנות ובחמלה, על מנת להיות מסוגלות לעמוד מול האוטומטים הלא מודעים שלנו, מול כל מה שאנחנו סוחבות אתנו, לשחרר ולרפא את עצמנו ולהוציא אותנו מחשכת האגו, רוחני ככל שיראה, אל האור של החיים באמת  שבתוכנו. עבודה שכזו היא בהכרח איטית, עמוקה ויסודית, כזו שאיננה מותירה אבן על אבן. מן הצד השני האגו שלנו, שמעמיד פני עבודה רוחנית, תובע מאיתנו כל הזמן להיות יותר ממה שאפשרי לנו להיות, יותר ממה שאנחנו מסוגלות להיות ומציב אותנו כל הזמן בעמדה של מלחמה עם המציאות ועם אמת הפנימית שלנו, עם מה שאנו חשות בתוכנו. האגו הרוחני תובע מאיתנו כל הזמן להיות יותר "רוחניות" ממה שאנחנו יכולות וכך גורם לנו לאבד קשר עם האמת הפנימית שלנו, עם קולו של לבנו. אם ניקח לדוגמה משהי שהתעוררה לדרך ומבינה שמה שהיא רוצה יותר מכל הוא לחיות את האמת העמוקה של נשמתה, אבל במקום לחגוג את ההתגלות הזו, היא כל הזמן מפחדת שהיא לא מספיק, לא מספיק מתאמצת, לא מספיק רוחנית, כל הזמן נופלת לדפוסי ההישרדות שלה, או מה שלא יהיה. היא בעצם מונעת מעצמה לראות את האמת המבורכת של התעוררותה הרוחנית ואת הנוכחות המופלאה של כמיהת לב שכזו בחיה. היא מונעת מעצמה לחיות את האמת שלה ממקום של עוצמה וגדולה, מתרכזת בלאן היא מבקשת ללכת ולא מייסרת את עצמה ללא כל טעם או תועלת, על מה שהיא מבקשת לעזוב. ברגע שהיא מבינה שהיא שבויה באגו, הכעת "רוחני" שלה, כל שעליה לעשות הוא להזכיר לעצמה את האמת שלה, להרפות ולקבל את עצמה כפי שיהא ברגע הזה ורק לעשות כל יום את מיטב יכולתה ולא חשוב אם מיטב יכולתה כרגע הוא כלום, או אפילו רחמנא לצלן נראה כמו "רגרסיה". באופן זה היא משתחררת מלפיתת האגו וחיה יותר ויותר את כמיהת הלב שלה ונמצאת בהרמוניה גדולה יותר עם עצמה ועם החיים. עבודה רוחנית אמיתית מביאה איתה חירות והחירות האמיתית היא החופש שלנו מהאגו, רוחני ככל שיתאמץ להיראות. עבודה רוחנית אמיתית היא חופש מהעמדת הפנים, מהאשליה, מהביקורת, מכל מה שחוזר ואומר לנו שאנחנו לא בסדר. עבודה רוחנית כנה ואמיתית היא הדרך אל האמת שלנו וכדי להגיע לאמת שלנו, עלינו להיות כנות עם עצמנו ולקבל בכבוד, בחמלה ובאהבה את המקום שבו אנו נמצאות, וכל מה שעלינו לעשות זה את מיטב יכולתנו, ואז הכל בסדר.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.