על קולבים והזוגיות המושלמת


27 May
27May

על קולבים והזוגיות המושלמת כולם מחפשים מכסה לסיר. כולם מחפשים לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה. אז איך יכול להיות שמרבית האנשים נותרים אומללים אפילו אחרי שנישאו לבחירי/בחירות ליבם?  איך כל כך הרבה זוגות מוצאים את עצמם מנהלים מלחמות שמהן יוצאים נשכרים רק עורכי הדין? איך כל כך הרבה אנשים מרגישים בודדים יותר בזוגיות מאשר חשו כאשר חיו בגפם? איך יכול להיות שהאיש אליו נישאתי מתוך אהבה כל כך גדולה, שנדמה היה שהיא תוכל לכל, הוא לעיתים אחד האנשים השנואים עלי ביותר? איך נעשה המהפך הזה? ומה לא עובד כאן? 

מרבית האנשים נישאים מתוך ציפייה תמימה שימצאו את כל מה שהם מחפשים בחיים  בבן/בת הזוג שלו/ה, להינשא ולהקים משפחה ככה אומרים לנו זו הדרך לאושר ועושר, הגשמה אמיתית של משמעות החיים. האמונה הזו שמגדלים אותנו עליה, גורמת לזוגות רבים לפני הנישואין להאמין לאשליה, שאפילו אם יש קשיים, אפילו אם הדברים נראים בלתי אפשריים, אפילו אם התהום ביננו הולכת וגדלה, שברגע שנתחתן כל הבעיות יהיו מאחרינו. החתונה נתפסת בתרבות שלנו כפתרון וכריפוי לכל אותו סבל, כי הלוא תמיד הבטיחו לנו, שאחרי שמתחתנים, חיים באושר ועושר לנצח. האמונה החברתית הזו, שגם אם כל חיינו ראינו את ההיפך הגמור ממה שהיא מציירת כאמת על החיים היא אחת הסיבות לכך שאנשים חיים שנים יחד מתחתנים ואחרי זמן קצר נפרדות דרכיהן. 

אבל לא רק במיתוס החברתי השיקרי הזה טמונה הבעיה. שורשיו של הקונפליקט מצויים במקום אחר עמוק יותר שהמיתוס רק נבנה עליו ומנצל אותו על מנת לשמר את הסדר החברתי הקיים ולהבטיח את עתידה של החברה. מיתוס הנשמה התאומה או המשלים שלי, או איך שלא תקראו לזה, יושב לכולנו על אותה מצוקה כואבת שמנהלת את חיינו, אותה חוויה חסרה של אהבה, הכרה, דאגה... שלא קבלנו והיא זו ששולחת אותנו לחפש אחר אותה נשמה תאומה שמסתובבת אי שם בעולם הזה, האחת והיחידה עמה נועדנו לבלות את חיינו שתשלים את אותו חוסר. הנשמה הזו ברור לנו תמלא את כל החללים, תרפא את כל הפצעים והיא שתביא מזור לכאבינו ולכל אותן תחושות של חסרים וחסכים שקיימות בתוכנו. היא תהיה האחת והיחידה, זו שתתאים לנו כמו כפפה ליד, לידה נרגיש שלמות ומאושרות ונחיה חיים של אושר ועושר. 

עם צפייה כזו אנו מסתובבות בעולם ומחפשות על מי לתלות אותה. ואחרי שיצאנו לחיפוש בעולם מגיע זה שנראה לנו שהוא הוא האחד ויחיד ואנחנו תולות עליו את כל הציפיות שלנו, את כל הפנטזיות החברתיות ואישיות שלנו והן הופכות אותו ליפה ומושלם, לכל מה שרצינו וקיווינו. הפנטזיות שלנו צובעות אותו בוורוד נפלא והכל נראה כל כך ברור, וודאי, אבל מה שבעצם עשינו זה להתאהב בדימוי שתלינו עליו ולא באדם עצמו. מכאן הדרך להתפכחות הכואבת קצרה ובלתי נמנעת, מאחר ולא יעבור זמן רב ואנחנו נגלה שהקולב שעליו תלינו את כל הפנטסיות שלנו, הפך לקולב שעליו אנחנו תולות כעת את כל האכזבות שלנו. מובן מאליו שכגודל הציפייה כך גם גודל האכזבה. מי שהיה אמור לממש ולקיים את כל מה שחלמנו ודימינו, הופך להיות מי שבגללו אין לנו את כל מה שאנו חפצות בו. כהרף עין שכחנו שכל זה לא היה ברשותנו גם לפני שהוא נכנס לתמונה, שכל הסיבה שבחרנו בו הייתה בדיוק כדי שהוא יהיה זה שימלא עבורנו את אותו חוסר, ירפא את אותו כאב שעכשיו עולה בנו בייתר שאת כי ההבטחה שהוא מבחינתנו הבטיח לנו הופרה. 

מהרגע שבו תלינו על בן הזוג שלנו את ציפיותינו והוא שימש קולב לכל מאוויינו, זה הרגע שבו הוא הפך לאשם בכך שהם לא התגשמו. ואף אחד לא שם לב לדבר קטן אחד, שאף פעם בכל הסיפור הזה שטווינו לעצמנו לא ראינו באמת את האדם שעומד מולנו כסובייקט בעל רצונות וצרכים משלו אלא הפכנו אותו לכלי שבאמצעותו יתמלאו הצרכים והרצונות שלנו. אם אנחנו מביטות על התמונה מהעיניים האלה אנחנו רואות שבן או בת הזוג שלנו משמשים תחילה קולב לציפיות שלנו ולרצון לחוש שלמות ונאהבות ואחר כך הם הקולב לכל התסכולים וחוסר היכולת שלנו לאהוב ולהרגיש נאהבות. יתרה מכך הם הופכים להיות בעינינו הסיבה לאותו ריק וכאב שלא ריפאנו עד היום למרות שהוא היה בנו הרבה לפני שהם נכנסו לחיינו. כדי לצאת מהמשחק הכואב והמתסכל הזה עלינו להבין דבר חשוב מאוד. הציפייה שלנו מהזוגיות שתהיה שלמה מלכתחילה, שהכל שם יהיה הרמוני, מדויק, מרפא ומלא אהבה, שבן הזוג שלי ידע מה אני זקוקה לו וייתן לי אותו בלי שאני אפילו צריכה לבקש זו פנטזיה הרסנית שלא עובדת. בנוסף הרגע שבו אני תולה בבן הזוג שלי את פנטסיות הריפוי הלא מודעות שלי, הוא גם הרגע שבו אני מוותרת על כוחי והופכת אותו למי שאחרי על ההרגשה לי, ועל זה שהחיים שלי יהיו טובים בשבילי.

 בניגוד גמור למיתוסים החברתיים שגדלנו עליהם, הקרמה מזווגת זיווגים לפי קריטריונים אחרים כמו: מי הוא זה שמולו אוכל לראות את הריק שבתוכי ולהבין שעלי להתמלא בעצמי, מעצמי ובכך למצוא את השלמות שקיימת בי, או מי הוא זה שמולו אצטרך להתמודד כדי למצוא את הכוח שלי ואת האמון שלי בעצמי, או מי הוא זה שמולו אלמד להקשיב לעצמי, לא אפחד להיות פגיעה ואבקש את מה שאני זקוקה לו. המסע שלנו בחיים האלו נועד להעיר אותנו לאמת שלנו כדי שנחיה אותה במלואה ובשלמות. להמשיך ולחפש אותה אצל מישהו אחר זה בדיוק כמו לחפש אחר קביעות וחוסר שינוי בעולם שהוא חולף ומשתנה ללא הרף, שדבר בו אינו קבוע ונצחי. כל הניסיון הזה, למצוא את שאנחנו מחפשות בעולם, במקום בתוכנו, נועד לכישלון מלכתחילה - מאחר והוא עומד בסתירה למשמעות החיים ומטרתם. בדיוק באותו אופן הניסיון לקבל מבן הזוג שלי את מה שאינני מוכנה לתת לעצמי הוא ניסיון עקר שמוביל רק לעוד כאב ואכזבה.   

הקרמה, בדיוק מושלם מציבה את בני הזוג חור מול חור, מצוקה מול מצוקה, כאב מול כאב. אם אני לדוגמה סובלת מחרדת נטישה בן הזוג שלי גם הוא ילקה בה על מנת שיוכל לשקף לי את המקום הזה בתוכי. כדי שנמשך האחד לשנייה וכדי שאכן נציף את הכאב הזה בעצמה אחת אצל השני, הדפוסים שפיתחנו מול המצוקה הזהה יהיו פעמים רבות הפוכים, גם כדי לשרת את המשיכה הראשונית, וגם כדי ליצור מאוחר יותר כר מושלם לעבודת המודעות שלנו. הלא מודע שלנו מבקש אחר זה שישכפל את החוויה החסרה שלי בתקווה שהפעם יהיה לה סוף אחר, לדוגמא אם אני בגלל חרדת הנטישה שלי לא נשארת בשום מקום יותר מרגע ונוטשת תמיד לפני שינטשו אותי, בן הזוג שלי יהיה נצמד ונאחז על מנת שלא ינטשו אותו. בהתחלה זה כמובן עובד נפלא אני מספקת לו מישהי להיאחז בה והוא מספק לי בהצמדות שלו את התחושה שהמקום שלי בטוח. אבל לא רחוק היום ואני מתחילה להיחנק מההצמדות הזו ומתחילה להשמיע קולות של תזוזה והוא ישר לופת יותר ויותר בחזקה וככה אנחנו מתחילים לשקוע עמוק יותר ויותר אל הדפוסים שלנו ואל הכאב הבלתי פוסק שהם מיצרים ומאשימים האחד את השנייה. או לדוגמה אם אני מפחדת להתחייב וכך גם הוא, שנינו כל הזמן נצפה למחוות דרמטיות וסוחפות, שדבר פחות מהן לא ירשם כלל בספרי החשבונאות שלנו. מן הצד שני כל אחד מאיתנו ישמור על ליבו ויחכה שהשני קודם כל יתחייב ואז הוא יתמסר. שוב מונצח כאן מעגל של כאב שאינו נגמר, כשכל אחד מאיתנו עומד מול החור של האחר ומנסה להתמלא ממנו אבל איך אפשר להתמלא ממשהו שהוא ריק.

 כאן מגיע המשבר הגדול, אנחנו הרי תלינו בו את כל ציפיותינו, אנחנו הלוא קיבלנו כאן הבטחה לנצח, לאהבת אמת. מכאן הדרך קצרה, כל אחד מבני הזוג תופס את עמדת הקורבן בזוגיות ומנסה בכוח ובמניפולציות לאלץ את הצד השני לתת לו את מה שמובן מאליו בעיניו שמגיע לו, את מה שברור לו שבן הזוג שלו מונע ממנו במתכוון, הלוא בפנטזיה שהוא תלה עליו אין ספק שיש בידיו את היכולת והאמצעים להעניק לו את כל צרכיו ומאווייו. מעמדה כזו של כאב ותסכול והאשמה כל האמצעים הופכים כשרים ואנו מנסות בכוח לקבל את המגיע לנו וכשהכוח לא עובד אנחנו נשתמש בעוד יותר כוח ונוצר סחרור של: עוד קצת אני אשפוך עליו את חמתי והוא בטוח ייתן לי, אבל המציאות לא משקרת, כי איך מישהו יכול לתת משהו שאין לו? וכך נמשך משחק הכאב והופך למלחמות, והופך לגירושין, והופך לכישלון אחרי כישלון ולאכזבה אחרי אכזבה. השינוי המיוחל שאנו כה משתוקקות לו ושהדרך היחידה שהוא יתרחש היא אם בן הזוג שלנו יהפוך את עורו לחלוטין, לעולם לא מגיע. פתאום כל מה שהתחתנו איתו הוא לא מה שאנחנו רוצות, אנחנו בעצם רוצות שבני הזוג שלנו יהפכו למישהו אחר לגמרי. 

אבל השינוי הזה לא קורה ולא יקרה לעולם. כל עוד נחכה שהוא ישתנה, נחכה לנצח ונמשיך לייצר כאב וסבל במנות גדושות. השינוי כמו תמיד חייב להיות שלנו. רק את עצמנו אנו יכולות לשנות ורק אם נשנה את עצמנו המצב שבו אנו נמצאות ישתנה. כל הכאב הזה שהזוגיות מייצרת נועד רק לדבר אחד, שכל אחד מבני הזוג יראה את החור שבתוכו ויבין שהוא ורק הוא יכול למלא אותו. ברגע שאחד מבני הזוג ובדרך כלל זו אחת, הבינה שהכאב שהיא חווה היה קיים בה קודם ואינו נובע ממערכת היחסים שיש לה, אלא שמערכת היחסים שהיא חיה בתוכה רק משקפת לה את המצוקה שבה היא נמצאת, היא יכולה להתחיל בתהליך העמוק והמבורך של הריפוי והגדילה העצמית. (וחשוב מאד לפני שנמשיך לומר שהאמור לא מתייחס למערכת יחסים מתעללת או פוגענית בשום צורה, במקרה הזה המודעות שצריכה להתעורר היא שמגיע לי לחיות חופשיה ובטוב ולמצוא את המשאבים, התמיכה והעזרה שיאפשרו לי ללכת משם.)

 רק כשאני מבינה שאני ורק אני אחראית לאיך אני מרגישה, שאני ורק אני יכולה להוציא את עצמי מביצת הקורבנות ולהביא מזור לאותה ילדה קטנה ופגועה בתוכי, זו שלמדה שאי אפשר לאהוב אותה, או שתמיד יעזבו אותה, או שאין לה על מי לסמוך, לא משנה מה האמונה שאני חיה בתוכה מה שחשוב שאני הופכת מודעת לה. המודעות היא הדרך החוצה היא תחילת התהליך שמאפשר לי למלא את החור שבתוכי. מה שאיני מודעת לו מנהל אותי ומייצר עבורי חיים שרק חוזרים ומנציחים את האמונה שלי ביחס לעצמי ולעולם. רק כאשר אני הופכת מודעת לאמונות האלו בתוכי אני יכולה לראות שבן הזוג שלי אינו המקור לכאב, אלא רק משמש מניע או טריגר לעורר אותו בתוכי שוב ושוב. כמובן שזה חייב להיראות ולהחוות אמיתי מאוד, אחרת לא נעשה את העבודה שלנו מול המצב, אבל בחינה מדוקדקת לעומק תמיד תחזיר את ההגה לידיים שלי. ההבנה החדשה הזו תפתח בתוכי יכולת שלא הייתה קיימת קודם כשעוד הייתי שבויה בתוך המלחמה, בניסיון להתמלא באמצעות בן הזוג. אני אוכל להביט בו בחמלה, מבינה ורואה שאותה מצוקה שמניעה אותי מניעה גם אותו ובכך במקום לייחס לו רוע לב, או חוסר התחשבות, או אטימות, אני אפנה את מבטי לכאב שמניע את שנינו ואביא לו מזור בתוכי.

בשני המקרים אני מסיימת את העבודה שלי במקום שונה לגמרי מזה שהתחלתי בו. אני מבינה לעומק את האחריות האישית שלי על חיי וגורלי ומקבלת לידי את העצמה של בריאת חיי באופן מודע. הזוגיות, אם אנו מנצלים אותה לטובת הצמיחה הרוחנית שלנו היא כר פורה במיוחד המאפשר לזרוע בו את הזרעים של אהבה ללא תנאי. אהבה שזורמת מאיתנו בשפע ואינה תלויה בדבר ואינה מצפה לדבר אלא רק מתבשמת בהיותה. שלמה מושלמת ומלאה. והלוא זה היה מה שחיפשנו כל הזמן, את היכולת לאהוב ולהיות נאהבות, והדבר היחיד שהיה צריך להשתנות זה כיוון החיפוש שלנו. ברגע שהבנו שאת האהבה הזאת אנו אחראיות למצוא בתוכנו נפתח בפנינו השער המבורך של האהבה מתוך מלאות ואנו מקבלות את ההזדמנות לחיות את האמת שלנו מאושרות באהבה שעולה בתוכנו כמעיין שופע, הממלא קודם כל אותנו, מקרין על בן או בת הזוג שלנו ומתפשט על פני היקום כולו.                                 

 כשאני הולכת ומרפאה את מקומות הכאב שבתוכי מתרחש אחד משני התהליכים. בן הזוג שלי, ששימש כר להתבוננות והכרות עם עצמי ובכך אפשר לי לרפא את המצוקה בתוכי ולמלא את אותו חור שהיה קיים בי מאז ומתמיד, יהפוך עתה מראה למלאות החדשה שבתוכי. היכולת לאהוב ולקבל את עצמי כמו שאני, היכולת להיות מלאה ולא חסרה, תפתח בתוכי שפע חדש, שפע שיפרוץ החוצה ויינתן בנדיבות לעולם שסביבי. אם בן הזוג שלצדי מסוגל להמשיך איתי את הדרך, ההתמלאות שלי תביא ליכולת שלו למלא את עצמו, כי המראה של הקבלה והריפוי שאני אציב בפניו תאפשר גם לו לעבור את אותו תהליך עם עצמו ויחד אנחנו נוכל לתמוך ולהצמיח האחד את השנייה. מן הצד שני ישנם בני זוג היכולים רק להיות המניעים לתהליך הריפוי הזה וברגע שהבנתי את מה שהייתי צריכה להבין ומילאתי את המטרה של המפגש בינינו אני אוכל להמשיך הלאה. חשוב שההליכה הלאה משם תעשה מתוך תחושה של שלמות ומלאות מתוך מקום של הוקרה לבן הזוג שהיה לצדי ואפשר לי את הצמיחה הזו ולא מתוך כעס, כאב או תסכול. אם אני עדיין נמצאת במקום של תסכול או כאב מול בן הזוג שלי זה אומר שעדיין יש לי עבודה לעשות מולו ומול עצמי כמובן שהיא לא חייבת להיעשות בתוך הקשר אם הוא לא מיטיב. במקרה שסיימתי את העבודה שלי מולו אני אמצא את עצמי עומדת במקום של מלאות וידיעה בהירה, שפשוט מתקדמת הלאה למצוא מלאות שאיתה היא תוכל לחוות את עצמה כמי שהיא באמת. 

בשני המקרים אני מסיימת את העבודה שלי במקום שונה לגמרי מזה שהתחלתי בו. אני מבינה לעומק את האחריות האישית שלי על חיי וגורלי ומקבלת לידי את העצמה של בריאת חיי באופן מודע. הזוגיות, אם אנו מנצלים אותה לטובת הצמיחה הרוחנית שלנו היא כר פורה במיוחד המאפשר לזרוע בו את הזרעים של אהבה ללא תנאי. אהבה שזורמת מאיתנו בשפע ואינה תלויה בדבר ואינה מצפה לדבר אלא רק מתבשמת בהיותה. שלמה מושלמת ומלאה. והלוא זה היה מה שחיפשנו כל הזמן, את היכולת לאהוב ולהיות נאהבות, והדבר היחיד שהיה צריך להשתנות זה כיוון החיפוש שלנו. ברגע שהבנו שאת האהבה הזאת אנו אחראיות למצוא בתוכנו נפתח בפנינו השער המבורך של האהבה מתוך מלאות ואנו מקבלות את ההזדמנות לחיות את האמת שלנו מאושרות באהבה שעולה בתוכנו כמעיין שופע, הממלא קודם כל אותנו, מקרין על בן או בת הזוג שלנו ומתפשט על פני היקום כולו.                                 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.